חגי סגל עושה סוף לסיפורי המחתרת: ״אני עיתונאי ארבעה עשורים וטרוריסט ללילה אחד״


 ״אני עיתונאי כבר ארבעה עשורים בקירוב, וטרוריסט רק ללילה אחד״ • חגי סגל, עורך העיתון ״מקור ראשון״ ואביו של עמית סגל, עושה סוף ומספר על חברותו במחתרת היהודית של אותם ימים

סגל (מתוך הפייסבוק)
 
חגי סגל

אני מבקש למסור בזאת הודעה אישית לכל המפיקים, מפיקות, עורכים, עורכות, מגישים ומגישות של תוכניות האקטואליה ברדיו, בטלוויזיה, בים ובאוויר: אל נא תתקשרו אלי כדי להעלות אותי לשידור או לארח אותי באולפן על אייטם כלשהו שקשור לסרטון חתונת הסכינים, לחקירת דומא או לפרשיות דומות אחרות בזמן הקרוב וגם בעתיד הרחוק. אמנם איני אדם ענוותן במיוחד והחשיפה לא גורמת לי סבל רב, אך גם איני יצור תאב פרסום. אין בי שמץ של חשק להשכים עם שחר ולנסוע מביתי אשר בגב ההר לאולפן הנידח שלכם בגבעתיים, בהרצליה, בנווה אילן או אפילו בירושלים, רק כדי שתוצג לי שאלה כללית על עמדתי בסוגיה הנדונה ומיד אחריה השאלה השחוקה, העבשה, המשמימה והלעוסה עד דק על הקשר בין חברותי במחתרת היהודית של פעם לבין ההתארגנות המחתרתית התורנית. גם ריאיון טלפוני הוא עבורי טרחה גדולה כשמדובר בשאלה כה משמימה וכה צפויה.

אישיות תקשורתית בכירה הסבירה לי אתמול כי תעשה שקר בנפשה ותמעל בשליחותה המקצועית אם לא תציג לי שאלה על המחתרת, ולכן חשוב לי להבהיר פעם אחת ולתמיד שגם אני אעשה שקר בנפשי ואמעל בשליחותי המקצועית אם אסכים להתראיין בנושא מחתרתי ולו פעם אחת נוספת. לפי מיטב הבנתי המקצועית (אני עיתונאי כבר ארבעה עשורים בקירוב, וטרוריסט רק ללילה אחד) עיתונות אלקטרונית היא בעיקר מה שקרה הבוקר, אתמול או שלשום, לא סיפור בן 36 שנים (כן, 36).
נוער הגבעות עוד לא נולד אז, יורם כהן עצמו טרם גויס לשב"כ, ברית המועצות נפלה בינתיים, סוריה התפוררה, כדור הארץ התחמם, השלטון ברמאללה התחלף, 'העולם הזה' נסגר ואפילו שמעון פרס כבר פרש לגמלאות. לי עצמי לא היו אז ילדים, היום אני סב לשבעה נכדים, כן ירבו, חבר של אילן גילאון ואפילו סחבק של יריב אופנהיימר ורן אדליסט. אז תעזבו אותי, בבקשה, נודניקים משעממים, ותחסכו ממני את הטלפונים על הבוקר. אני מוכן להתראיין על שטחים ושלום, פוליטיקה, מתווה הגז, החטיבה להתיישבות, העלאת הריבית, וכמובן על העיתון המושקע שאני עורך היום (מקור-ראשון. עשיתם כבר מנוי?), רק לא על מחתרות יהודיות. די, מספיק.
ולא, אל נא תטענו באוזניי שאני מנסה להדחיק משהו או להתכחש לעברי האפל. כתבתי ספר בנושא, תרגמתי אותו לאנגלית, התארחתי בתוכנית 'מבט שני' באורך מלא שהוקדשה לנושא (אביב 1987, מוקי הדר), פרסמתי עשרות מאמרים, וזהו, נמאס לי. לא חייב לכם דין וחשבון, רק לריבונו של עולם. מעולם לא היה לכם אומץ להציג לעמוס קינן שאלה על הפצצה שהוא שם (פעמיים!) בביתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס, אז אל תהיו גיבורים עליי. את רב המחבלים ערפאת ראיינתם בדחילו וברחימו, אבל למחבל החובב חגי סגל אתם לא עושים הנחות, אמיצים שכמותכם.
ואגב, לא הרגתי ילדים קטנים, ובכלל לא הרגתי אף אחד. כמו כן לא הייתי שותף לפרשת הר הבית, על אף שכולם משוכנעים שכן. בחתונה שלי איש לא רק רקד עם סכין, ואם זה מרגיע מישהו – גם לא קיבלתי חנינה. בית המשפט עצמו פסק שהוא אינו משווה אותי ואת חבריי לטרוריסטים תקניים, ולכן גם הטיל עליי ועל רוב חבריי עונשים קלים יחסית. מי שבכל זאת מוצא קשר בין המחתרת היהודית של פעם למחתרת דומא, שיכתוב על כך מאמר תוכחה בעיתון או יצייץ בטוויטר, רק שלא יצלצל עם שחר כדי להציע לי ריאיון.

שבת שלום.

מה דעתכם? כתבו לנו ואולי תגובתכם תתפרסם!

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “חגי סגל עושה סוף לסיפורי המחתרת: ״אני עיתונאי ארבעה עשורים וטרוריסט ללילה אחד״

  1. "נודניקים משעממים… שאלות טרחניות… אני סבא לנכדים…" בסך הכל הייתי מעורב בהתארגנות טרור שרצחה אנשים חפים מפשע. מה הביג דיל ??? אני סחבק. חבר. צחוקים איתי… מה אתם כבדים… רצח, לעבור באור אדום, כל אחד עושה טעויות קטנות בחיו. עזבו אותי בשקט. אני לא אחראי לדברים שאני עשיתי.

    אהבתי

  2. חגי, יש אלפי פלסטינאים שהיו טרוריסטים רק ללילה אחד ויושבים בכלא עשרות שנים… אז הם מחבלים או בנאים, פחחים, סטודנטים… אולי גם עיתונאים?

    אהבתי

  3. נטלת את מאור עיניו של חבל משטרה, וקטעת את רגלו של ראש עיריית רמאללה.
    מויקיפדיה עליך, חגי סגל:
    "בשנת 1980 השתתף, כחלק ממה שכונה לימים "המחתרת היהודית", במלכוד מכוניתו של ראש עיריית רמאללה, כרים ח'אלף, ובדלת המוסך של ראש עיריית אל-בירה, איבראהים טאוויל.
    מטעני הנפץ גרמו לקטיעת רגלו של ח'אלף,
    ולעיוורונו של חבלן מג"ב, סולימאן חירבאווי, שנשלח לנטרל את המטען.

    סגל נתפס בשנת 1984 עם שאר חברי המחתרת והורשע בעברות של גרימת חבלה חמורה, החזקת נשק וחברות בארגון טרור. הוא נידון לחמש שנות מאסר, מהן שלוש בפועל[1] ומתוכן ריצה שנתיים.".

    אהבתי

  4. הרבה דברים קרו מאז, אבל רגלו של ראש עיריית רמאללה לא התחברה בחזרה, ומאור עיניו של החבלן המשטרתי לא חזר אליו. גם מילה של חרטה והכאה על חטא לא שמעתי כאן.

    אהבתי

  5. אני מנסה לדמיין לעצמי מהו אותו "טרוריסט של לילה". עולה בדמיוני מין תרחיש משונה, שבו מידפקים זרים גמורים על דלתו של סגל באישון לילה וקוראים אותו להשתתף בפעולת טרור דחופה. והוא, ברגע אחד של שיקול דעת מוטעה, משתכנע ומאבד את כל עולמו.

    רק שלא כך הם פני הדברים. סגל היה חבר במחתרת הטרוריסטית ההיא לא יום ולא יומיים, ולא סתם נענש בחמש שנות מאסר. הוא היה טרוריסט לא רק באותו לילה שבו הטמינו מטעני נפץ, אלא בכל מפגש ושיחה מקדימה שבהם הם תכננו אותו. גם תכנון טרור אינו מעשה חוקי וראוי של אזרח נורמטיבי. גם על תכנון "בלבד", ללא ביצוע, מקבלים כלא. אז גם אם היה פה רק לילה אחד של ביצוע טרור, מדובר פה בתקופה ארוכה בהרבה של עבריינות חמורה. ואיני יכול שלא לתהות, מה היה קורה לולא הייתה אותה מחתרת נתפסת לאחר אותו מעשה טרור בזוי. איני רואה סיבה לחשוב שסגל לא היה הופך לטרוריסט של לילות נוספים.

    לסיום אוסיף חלק קטן מפסק הדין של חברי המחתרת היהודית. הדברים ברורים מאוד ואינם זקוקים לשום פרשנות:

    חגי סגל (הנאשם מס' 23)
    בהודעתו ת/ 147א' מוסר סגל כי ימים אחדים לאחר הרצח בבית הדסה פנה אליו יהודה עציון ואמר לו כי יש כוונה להגיב על הרצח בבית הדסה ע"י פגיעה בראשי עיריות ביהודה ובשומרון שהם גם חברי הועדה הלאומית.
    יהודה הציע לו ליטול חלק בכך והוא הסכים. לאחר מכן השתתף עפ"י הנחיות יהודה ב-3 פעולות תצפיות על בית ראש עירית אל בירה איברהים טוויל ועל בית ראש עירית רמאללה כארים חאלף.
    ימים מספר לפני הפעולה נמסר לו תאריך הפעולה והרכב והאנשים שהיו
    צריכים להיות יחד אתו לגבי שני האישים הנ"ל. ברכב עמו היה יצחק נוביק ואדם נוסף שתפקידו היה להניח את המטענים. הלה הביא את המטען למכונית.
    הם יצאו לפעולה במכוניתו של נוביק. תחילה לביתו של כארים חאלף. הוסבר לו כי כמות חומר הנפץ אין בה כדי להרוג אלא כדי לפצוע. "סבורני כי די בפציעת אותם אנשים כדי להפחידם ולהרתיע את יתר אנשי הועדה להכוונה לאומית מהמשך פעולותיהם כנגדנו". הם היו לבושים בגדים צבאיים. הוא היה מצוייד בנשק אמ 16 שהיה ברשותו כחוק. לו עצמו אין ידיעה בחבלה.
    המשתתף השלישי הצמיד המטען והוא עצמו אבטח. עם סיום הצמדת המטען למכוניתו של חאלף חזרו למכוניתם ומשם לביתו של אברהים טוייל. גם שם שימש כמאבטח. המלכוד שם לא נעשה ברכבו אלא בדלת המוסך של הרכב.

    המטען היה צריך להתפוצץ ברגע שמורמת הדלת של המוסך.
    בחזור (ת/ 147ג') הוביל סגל את החוקרים לביתו של ראש עיריית רמאללה ואח"כ לביתו של ראש עיריית אל-בירה. בשחזור אמר סגל בין השאר:
    "שני ראשי הערים שאנחנו פגענו בהם, הם היו חברי הועדה להכוונה לאומית… שהם עמדו… עמד בסכנה לשליטה של ישראל ביהודה ושומרון" הוא הצביע על המקום שבו עמדה המכונית של כרים חאלף. הצמידו את המטען בעזרת מגנט לגחון של האוטו. היה שם איזה חוט שהיה קשור לאבן שברגע שהאוטו נוסע אז האבן נשארת במקום ונשלפת… וזה מופעל.
    ברמאללה הצביע סגל על ביתו של חאלף ועל המגרש שבו עמדה מכוניתו של חאלף, אוטו אמריקאי גדול. מכאן נסעו לביתו של טוויל באל-בירה.
    הצביע על החצר שבו בפנים היה האוטו. קשרנו חוט שקוף חזק לידית המוסך, והמטען עצמו הונח בצד". סגל הצביע על קיר אבן והסביר כי המטען הונח מאחורי הקיר ומי שהיה מרים את דלת המוסך היה מפעיל את המטען. סגל מדגיש פעמים אחדות כי המטען הונח כדי לפצוע ולא כדי להרוג. העטיפה החיצונית של המטענים הייתה מעץ פשוט.
    הנ' הודו בעובדות שנטענו בכתב האישום, דהיינו כי המטען שהונח
    בדלת המוסך של טוויל התפוצץ בעת שחבלן מג"ב, סולימאן חירבאווי, שהוזעק למקום התקרב לדלת המוסך. החבלן נפצע קשה ואיבד מאור עיניו.

    המטען שהוטמן במכוניתו של כרים חאלף התפוצץ ופצעו ונקטעה רגלו.

    עפ"י האמור לעיל יש להרשיע את סגל בעבירה של גרימת חבלה חמורה (ולא בעבירה של ניסיון לרצח) בקשר לשני המקרים הנ"ל וכן בעבירות של החזקת ונשיאת נשק שלא כדין.

    כמו כן יש להרשיעו בעבירה של חברות בארגון טרור.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s