הפוסט הכואב והמרגש שכתב נמרוד ניר, בנו המאומץ של השר סילבן שלום


הפוסט הכואב והמרגש שכתב נמרוד ניר, בנו המאומץ של השר סילבן שלום: ״ברוך הבא לחיים אחרי הפוליטיקה פפי. נתת מספיק לעם ישראל, עכשיו תורך לחיות קצת״.

נמרוד ניר (ציור: אבי חן)
 
נמרוד ניר

כולם מבקשים תגובה או שואלים איך אני מרגיש עכשיו. אבל האמת היא שאין לי מושג. מצד אחד מקומם אותי שהאשמות אנונימיות יכולות לשרוף חיים של בן אדם ומשפחתו. הרי במדינה הגיונית או שמתלוננים, או שלא, אבל קמפיין של האשמות אנונימיות שאין שום דרך להתגונן מפניהן; קפקאי. 

אומרים שזה בגלל הפחד להתלונן או להחשף, אבל זה נראה לי הפוך במקרה הזה; נדירים המקרים שצבא של עיתונאים התחנן שידל והעניק לגיטימציה כה מוחלטת לתיק כמו לזה ונשים התלוננו כבר נגד בכירים ומפחידים יותר גם בלי הלחץ הציבורי הנוכחי הבלתי נתפס שמופעל על הנשים להתלונן – ועדיין, אין ולו תלונה אחת נגד הבנאדם, ובכל זאת הוא מורשע ודינו נחרץ בכיכרות העיר.

מאידך, כמי שיצג פרו בונו את מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ועמותות נוספות, כמי שמכיר וליווה נפגעות תקיפה מינית, ברור לי שהמציאות האוטופית של ״תתלונני או לא״, עדיין לא מתקיימת במחוזותינו ושהתהליך חודרני וכואב – וחיזקתי את ידיה של רחלי רוטנר כששיתפה בחוויה שעברה על אף שלא הגישה תלונה (למרות שבמקרה שלה האומץ האמיתי נבע מלהאשים אותו בשמה המלא ולציין את הארוע – כך שהוא יכל להתגונן או לפחות להבין במה מדובר).

אולי בעוד עשרים שנה, נוכל להיות במציאות שבה מתלוננים או נתבעים על דיבה. אבל עד אז, תיקון היתר המעוות (וההכרחי) הזה שבו אפשר לשרוף אנשים בלי לקום מהמיטה או להזדהות או לאפשר להם להתגונן מהאשמות מלפני עשרות שנים; ימשיך לגבות גם קורבנות תמימים על מזבח צודק. 

מצד אחד אני מכיר את האיש שבחר בי כבן וגידל אותי ב25 השנים האחרונות; אולי הבנאדם הכי ישר והגון שאני מכיר. בנאדם שבנה עצמו מאפס, אדם עם אינספור תארים אקדמאיים אבל גם פרקטיקום מכונן, חנון טורבו, יבש אבל מעמיק, רציני, טוב ואוהב. בנאדם שעוזב את מפעל חייו לא מפחד על טענות על חיזור אגרסיבי מלפני שנים רבות שאף אחת מהן לא הבשילה אפילו לתלונה – אלא מתוך הרצון לחסוך לי ולארבעת אחיי הקטנים, את המציאות התקשורתית הזו. מצד שני, כשאני חושב על הדברים הכי גרועים שאני עשיתי בחיים; אני מבין שכולנו אנושיים וכולנו מועדים לטעויות; זה לא שורף את כל הטוב שהשגנו במקביל לחולשות הללו (אם אכן היו). 

מצד אחד כואב לי שעוזב את הנהגת המדינה אדם ישר, חרוץ ומעמיק כל כך, שהקריירה שלו היא קונטרסט בין אינסוף עשייה אמיתית לרווחת העם, לצד מינימום פופוליזם, סאונדבייטים ופוליטיקה. 

מאידך, התחננו אליו שיעשה את הצעד הזה מזמן. מגיע לו לחיות סופסוף בלי להיות נתון למתקפות בלתי פוסקות מבית ומחוץ. ובממד האגואיסטי, יש משהו נורא משחרר במחשבה שעכשיו, לראשונה בחיי הבוגרים, אוכל להגיד את כל מה שאני באמת חושב ומרגיש, בלי פילטרים במשקל טון, בלי לחשוב על ההשלכה של זה עליו, ובעיקר, בלי להתפס כאיזשהו מייצג או פרוקסי של העמדות שלו, או של המשרד הממשלתי שהוא מוביל, או של ממשלת ישראל או של הליכוד – מפלגה שמעולם לא הצבעתי עבורה (איזה כיף שאפשר סופסוף להגיד את זה עכשיו) אבל משום מה כולם חושבים שאני דוברה הרשמי, מתוקף היותי ״הבן של״. 

ברוך השם, להיות הבן של ג׳ודי זה מספיק קשוח גם ככה (ואני חושד שמעכשיו זה יהפוך לאפילו יותר מאתגר). 

ברוך הבא לחיים אחרי הפוליטיקה פפי. נתת מספיק לעם ישראל, עכשיו תורך לחיות קצת.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הפוסט הכואב והמרגש שכתב נמרוד ניר, בנו המאומץ של השר סילבן שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s