הכתבה הכי מדוברת: קלמן ליבסקינד במאמר ביקורת על הבית היהודי – הבית שלו


קלמן ליבסקינד, הנמנה על מצביעי מפלגת הבית היהודי, לא מהסס למתוח ביקורת חריפה על הבית האישי שלו: "אם פרשת ינון מגל הייתה מתרחשת לפני 30 שנה, האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת מבושה את המפלגה על כל יושביה"!

קלמן
ליבסקינד (צילום: אבישג שאר ישוב)

אין לכם מושג כמה בא לי עכשיו להקדיש את שני העמודים שמוקצים לי כאן מדי שבוע לדבר על הצביעות. להיכנס בכל מי שמשתמש בפרשת ינון מגל כדי לתקוע לבית היהודי, שלא בא לו טוב גם בימים חסודים יותר. לקרוע לגזרים את אנשי "ידיעות אחרונות", שחיבקו את חיים רמון אחרי המעשה המגונה שלו, אבל נתקפו "בושה" ו"בחילה" בעקבות מעשהו של מגל. ללעוג לכמה קולגות שלי, שעשו הכל כדי להעלים את סיפורה של עובדת מעון ראש הממשלה שסיפרה שהוטרדה מינית בידי מני נפתלי, רק משום שנפתלי היה חשוב להם למשימת יירוט נתניהו, ועכשיו נזכרו להזדעזע כי פגיעה בנשים זה דבר איום ונורא בשבילם.

הייתי יכול לבוז כאן באריכות לכל מי שחשבו שיצחק לאור יכול להמשיך לבוא בקהל לאחר שפורסמו נגדו עדויות על מעשים חמורים בהרבה מאלה שמיוחסים למגל, אבל עם מגל הם לא יוכלו לשבת באותו חדר. מדגדג לי באצבעות לצחוק על סתיו שפיר, שלא הייתה לה בעיה שבנימין בן אליעזר הנגוע בשחיתות יישב מטעמה במשכן הנשיא, אבל הזדרזה להודיע שתצא מהמליאה בכל פעם שמגל ינאם על הדוכן.
כן, יכולתי להרחיב ולהפליג ולדבר על הצביעות הזאת, אבל החלטתי לעצור כאן. כי עכשיו אני רוצה להסתכל פנימה. אל המחנה שלי. רק אליו. עכשיו לא מעניינים אותי השמאלנים ולא מעניינים אותי התל אביבים ולא מעניינת אותי העיתונות ולא מעניין אותי אף אחד שלא שייך לקבוצה שלי. כי יש רגעים שבהם אדם או מחנה או קבוצה צריכים להכריח עצמם להסתכל בראי ולא להסיט את המבט הצדה אל אף אחד אחר, מתוך הכרה ששום צביעות של מישהו אחר לא עושה אותנו טובים יותר, ושום התנהגות של מישהו אחר לא מכשירה אצלנו כלום.

אם המפלגה הדתית־לאומית משקפת משהו ממה שעובר על המחנה הדתי־לאומי, אזי השבוע נפל דבר במחנה הזה. השבוע יצאה בת קול חבושת כיפה סרוגה והכריזה שאין עוד שום טעם במפלגה דתית־לאומית. כי אם במפלגה שמדברת מבוקר עד ליל על חשיבות ערכי המשפחה, סיפור ינון מגל עובר כשהוא משאיר לכל היותר מכה קלה בכנף, אז מה נשאר ממנה ומתפיסת עולמה? המאבק בעד הבנייה מחוץ לגושים ונגד הריסת בתי דריינוף? זהו?

זר לו נחת השבוע אל פרשת מגל יום אחרי שהתפוצצה ושמע את אנשי הבית היהודי מגיבים עליה, היה יכול לחשוב שאם הפרשה הזאת לא הייתה באה לעולם היה צריך להמציא אותה, ולו כדי ללמד את כולנו עד כמה גדולה מעלתה של תשובה. בזה אחר זה התחרו ביניהם נבחרי הציבור הסרוגים מי ישבח יותר את מגל על האומץ שלו להכיר בטעותו ולחזור בו.

הרב אלי בן דהן ציין ש"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים". בצלאל סמוטריץ' הדגיש בהערכה ש"הרצון לחזור בתשובה ולקיחת האחריות… מאפשרים לנו לשים את הדברים מאחור ולאפשר לינון לתקן ולהמשיך לשרת איתנו את עם ישראל בקדושה ובטהרת הלב". אחרים ראו צורך לציין את התקדים שהוא יצר באופן שבו לקח אחריות. כל כך גדולה הייתה ההתפעלות עד שלרגע נראה שהמפלגה תמליץ בשנה הבאה לתנועת בני עקיבא לקרוא לשבט החדש "מגל", רק כדי להבהיר לכולנו עד כמה גדולה התשובה.

כל זה כמובן לפני שהזכרנו את שר החינוך, נפתלי בנט, שעדכן אותנו שח"כ מגל בטוח בחפותו, כאילו שהתיק הפלילי הוא הסיפור פה, ולא הנוער שבנט מופקד עליו מתוקף תפקידו, ומסתובב בימים אלה מבולבל כולו בעקבות הפער האדיר בין מה שמלמדים אותו בישיבות ובאולפנות של המגזר לבין הדרך שבה מתנהגים נבחריו.

נלוז לא פחות היה הניסיון מצד מקורביו של הח"כ לייחס את ההתנהגות שלו ל"תל אביב", שממנה בא. יש לי הרבה חברים תל אביבים, אף אחד מהם לא מתנהג ככה. מצד שני, כבר יצא לי פה ושם לשמוע על אנשים מהמגזר שלי ששלחו יד סוררת למקומות שאסור להם לשלוח, ולפעמים אפילו עשו את זה שעה או שעתיים אחרי "נפילת אפיים" של שחרית בבית הכנסת.

אני לא יודע מה עשה מגל, לבד ממה שהודה שעשה. מה אני כן יודע? שאם יש מישהי ששקלה להוציא החוצה – במשטרה, בפייסבוק או בכל מקום אחר – את מה שעשה לה מישהו מבכירי אנשינו, אחרי השבוע הזה היא צריכה להיות מתאבדת שיעית כדי להיחשף.

# # #
תצחקו, אבל מצאתי עצמי בימים האחרונים מתגעגע לימי זבולון המר. לא בגלל המפלגה ולא בגלל חברי הכנסת של אז, שיסלחו לי אם אני לא זוכר אותם במדויק. אני מתגעגע לתקופה שבה האוויר היה נקי, הראות הייתה טובה והכל היה ברור יותר. לתקופה שבה ידענו להצביע על הקו החד המבדיל בין אסור למותר, בין אמת לשקר, בין ראוי לבלתי ראוי, בין מה שיכול לעבור ציבורית לבין מה שלא יכול בשום פנים ואופן.

גם במאמץ גדול אני לא יכול להעלות על דעתי בימים ההם חבר כנסת של המפלגה הדתית-לאומית נוהג כפי שנהג מגל ומקבל גיבוי מחבריו למפלגה. לא כי הם לא היו רוצים לעזור לו. כי הם לא היו מעיזים. ואם סיפור מגל היה מתרחש לפני 30 שנה, האדמה הייתה פוערת את פיה ובולעת מבושה אותו ואת המפלגה כולה. ואם סיפור מגל היה קורה אז, אין שום סיכוי שהיינו רואים את נבחרי הציבור ואת מצביעיהם מתפלפלים בסגנון אביי ורבא – כאילו בסוגיה תלמודית עסקינן – אם זה פלילי, למה היא יצאה עם זה רק עכשיו ומי עומד מאחוריה. כי פעם מה שנראה רע ונשמע רע היה פשוט רע. ומה שהכי מטריד זה שאנחנו נוסעים במסלול הנגדי למסלול שאליו נוסעת החברה הישראלית. זו שהבינה מזמן שימי משה דיין העליזים לא היו כל כך עליזים. זו שעשתה כברת דרך. זו שהופכת פחות ופחות סובלנית להטרדות מיניות.

עברתי, כמו כולם, על כמה דברים שכתבה וצילמה מי שהציפה ראשונה את הסיפור. היא ובעלה. האמת? את שניהם לא הייתי רוצה לראות בכנסת. אבל זה בדיוק העניין. שהם לא שם. וינון מגל כן. אומרים לי שהוא עשה תשובה? הלוואי. מבחינתי הוא בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא הדרך שבה אי אפשר אצלנו לקבוע עמדה בשום סוגיה בלי לשאול קודם מי עומד מאחורי הפרסום שלה ומה המניע שלו ואם נשוא הסיפור הוא משלנו או לא.

השבוע פרסמתי טור שבו מתחתי ביקורת על החיבוק הציבורי שמעניק הרב חיים דרוקמן לרב מוטי אלון, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בקטין. חלק גדול מהתגובות שקיבלתי לטור הזה עוררו בי עצב עמוק. שום דבר לא ענייני. אף אחד לא מתעניין בעובדות. קהל גדול של חסידי הרב ימשיך לחשוב שהוא בסדר ושרודפים אחריו, גם לאחר שהורשע בפלילים, וגם לאחר ששורת אנשי ציבור מוכרים ומוערכים בציונות הדתית היושבים ב"פורום תקנה" יעידו שהוא הודה בפניהם בביצוע מעשים חמורים מאוד. אתה משתומם כשאתה רואה את התמיכה בו מצדם של מי שמקפידים על שמירת נגיעה ושולחים את הילדים שלהם לבתי ספר נפרדים ותולים על המקרר פסקי הלכה שמגדירים את המקום המדויק שאליו מותר לשרוול של הילדה להגיע, ופתאום כשמדובר ברב שלהם הם מתפלמסים אם היה שם "מעשה ממש", כאילו שאם זה נגמר בפחות זה משהו שהתורה שלהם והכיפה שלהם והציצית שלהם יכולים לחיות איתו בשלום.

שמעתי השבוע פרשנים שמסבירים שהבעיה הכי גדולה של מגל תהיה עם הרבנים, עם החרד"לים, עם אנשי תקומה. שטויות. תראו את אורן חזן. תמיכה שלו בבית אל הלבינה את ממצאי התחקיר שפורסם עליו בענייני הימורים וסרסורים, ואפשרה לו אחר כבוד לקבוע מזוזה בבתי דריינוף. שתיים וחצי אמירות של ינון מגל בעניינים החשובים באמת – מאחזים, בנייה בשכונות והמלחמה בטרור – ואף אחד לא יזכור למה בכלל בזבזנו עליו השבוע יומיים של דיבורים מיותרים.

הייתי רוצה לסיים את הטור הזה בקריאה לחשבון נפש, אבל כשכל ההנהגה נראית כך, מי בכלל נשאר פה לערוך אותו?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s