עמית סגל: בחירות 2015 ייזכרו כרגע קביעת המוות של השמאל הישראלי 


עמית סגל

עמית סגל | טור דעה

את הבחירות האלה הפסיד הרצוג בתשלומים, הרבה לפני עשר בערב בשבעה עשר במרץ. הוא איבד אותן בפעם הראשונה כשהרשימה הערבית המשותפת סירבה לחתום הסכם עודפים עם מרצ. הדמיונות על רוב פרלמנטרי שנשען על איימן עודה המתון-יחסית התרסקו כשאפילו עיסאווי פריג' ותמר זנדברג התבררו כציוניים מדי עבור המפלגה הערבית המאוחדת.

הוא איבד אותן כשהתעורר אחרי הבחירות המקדימות בעבודה לרשימה שכוללת את זוהיר בהלול ויוסי יונה, עם סתיו שפיר ומרב מיכאלי בצמרת. זו הייתה רשימה שבוחרי המרכז לא הצליחו מעולם לעכל.

הוא איבד אותן כשאריה דרעי, מהמפלגה שרק בזכותה הרכיב השמאל שתי ממשלות בדור האחרון, נאנס להצהיר בניגוד לכל חישוב פוליטי על תמיכה בנתניהו. דרעי רצה אישית בניצחון הרצוג ותכנן פוליטית לשמור על עמימות לצורכי שדרוג מיניסטריאלי, אבל לחץ אדיר מהרחוב הדף אותו לזרועות נתניהו חודשיים לפני הבחירות.

הרצוג הפסיד בבחירות כשליברמן ההולך ונחלש נאלץ לשבור ימינה בפראות במקום להתמרכז כפי שתכנן; מנאומים על יוזמה אזורית וחוגי בית באליטה העסקית השבעה הוא חזר להיות איווט האיום שאומר לאיימן עודה שהוא אזרח ישראלי "בינתיים". איבתו לנתניהו שלחה אותו מחוץ לממשלת ימין, אבל לא אפשרה לו להקים ממשלת שמאל.

ובעיקר, הוא הפסיד אותן אידיאולוגית מהרגע הראשון. נתניהו אמר "ימין", הבטיח לסכל מדינה פלסטינית וביקר מדי שבוע בהתנחלויות. הרצוג מצידו ברח מהמילה "שמאל", סירב להצהיר על ויתורים או חלוקת ירושלים וביקר בגוש עציון.

גם אם הרצוג היה מנצח הוא לא היה מנצח. ראש הממשלה הרצוג היה מוצא את עצמו כבול בקואליציה עוד פחות אפשרית מזו הנוכחית שמנהל נתניהו. רגע אחרי מכירת חיסול כללית לחרדים שהייתה מחסלת את תדמיתו בשמאל, הוא היה מוצא את עצמו כלוא בין שר הביטחון ליברמן, שר האוצר כחלון ולפחות ארבעה אנשי ימין-חרדים בקבינט. הרצוג היה מתקשה מאוד להתניע מו"מ כלשהו עם הפלסטינים. ספק אם היה רוצה בכך: הרטוריקה שלו בנושא המדיני לקוחה פחות מעולם המעשים ויותר מעולם הבישום ("לטהר את האווירה"). במקרה הטוב מבחינתו, הרצוג היה נבחר ליישם את מדיניות נתניהו.

גם הערבים לא היו שם בשבילו: העובדה המדהימה שחצי שנה אחרי, תומך הלהט"בים מחד"ש והפוליגמי מהרשימה האיסלמית עדיין ברשימה אחת מעידות בעיקר על החומה הנישאה בין יהודים וערבים בישראל, חומה שמוסיפה לבנים מדי יום ביומו. כבר עכשיו היא גבוהה מכדי לדלג מעליה פוליטית בעזרת קסם אישי ויחסי אנוש משובחים.

בחירות 2015 ייזכרו כרגע קביעת המוות של השמאל הישראלי כפי שהכרנו אותו בדורות האחרונים. הוא הלך והזדקן, הלך והצטמק, הלך והסתגר במרכז הארץ. בחורף האחרון, במין התפרצות של סופר נובה רגע לפני מות הכוכב, היה נדמה שאולי הפעם זה יקרה. אשליית הניצחון הבטיחה את התבוסה. בדרך אל המהפך הקרב, המדומיין, נזנחו אחרוני הדגלים של השמאל: השם "מפלגת העבודה" הושלך, ליברמן חובק, שרידי האידיאולוגיה הושלכו לטובת תשדירים של ראובן אדלר. מסע הבחירות היה ניסיון להדחיק את הדמוגרפיה הישראלית, להשיג ניצחון בעזרת סוכני משנה כמו כולנו וישראל ביתנו על בסיס תיעוב לנתניהו, לקבל אותם לקואליציה בלי לכתת רגליים לפריפריה, כדברי גילה אלמגור.

לכן גם ההצלחה המרשימה של המחנה הציוני, 800,000 קולות, הייתה בעיקרה איסוף של קולות השבט הלבן. ההחלטה להעדיף את ידלין העשיר והלבן על פני מופז הייתה רק המחשה להסתגרות-מרצון הזו. הפריפריה סגרה בבחירות האלה על תל אביב: ראשון לציון וחולון מדרום, פתח-תקווה ממערב, נתניה מצפון. ישראל הישנה נסוגה למעוזיה האחרונים, באזורי חיוג 03 ו-09.

***

בחירות מיותרות שנכפו על ישראל בגלל מאבקי שליטה עסקיים על שוק התקשורת והמשיכו כמעט ללא הבדלי עמדות הסתיימו בקרשנדו מסעיר של הכפשות שמאל-ימין. זה נראה כמו טרקטור שעוסק בעבודות תחזוק שגרתיות ופגע במקרה בצינור ביוב, גורם להצפה אדירה של רפש. גרבוז וקוטלר, וקסמן ואלמגור ביטאו איש איש באמירותיו השערורייתיות את ההפנמה הסופית שהקרב כפי שהכרנו אותו, בין ימין ושמאל, גמור.

אבל אין ואקום בפוליטיקה. הבחירות האחרונות היו פחות הבעת אמון בימין ויותר הבעת אי אמון מוחלט בשמאל. ההיבריס שמשתלט על בית ראש הממשלה ושכבות השומן שמצטברות על הליכוד אחרי שש שנים אינם מבשרים לו טובות. ההשתעבדות לאורתודוקסיה החרדית, ההתמכרות לצעקות על ערבים במקום עבודה פרלמנטרית אמיתית, יחסי האנוש האיומים בקואליציה, ההרכב האנושי המפוקפק של הליכוד, כל אלה הם החומר שממנו נוצרות תבוסות. מפלגת השלטון המסוכסכת והמזדקנת זקוקה נואשות לכמה שנות אופוזיציה כדי להתנקות, אבל למרות מאמציה הכנים להפסיד בחורף, לא עלה בידה.

אם יש איום אלקטורלי על הליכוד הוא לא יתגלה בעוד עריפת ראשים במפלגת העבודה, גם לא בבריתות חיים-רמוניות שנראות טוב במזנון הכנסת ובטורים הפוליטיים אבל לא יחזיקו אפילו דקה מול הלחץ בפייסבוק.

אי-שם באמצע העשור הקודם הפסיקו להשתמש בביטוי "שמאל" והתחילו להשתמש ב"שמאל-מרכז", כמו שמוסיפים את השם "חיים" לחולה אנוש. עושה רושם שהעתיד הפוליטי נמצא במרכז, בתנאי שהציבור ישתכנע שהוא באמת כזה. לא בטוח שיאיר לפיד הוא האיש, אבל הקריירה הפוליטית שלו מנסחת בהדרגה את המצע למי שיביס יום אחד את נתניהו: בלי הזועביז, עם ייצוג משמעותי לחובשי הכיפות, אפשרות לבריתות מימין, עם טלית וכיפה, בלי מחויבות רגשית ל"שוברים שתיקה" או למאמר המערכת של "הארץ". המפלגה היחידה בדור האחרון ששלחה את הימין לאופוזיציה נולדה בליכוד וכללה רוב ליכודי מובהק. הבאה תצטרך לכלול מרכיב לאומי ובטחוני משמעותי. רק אז היא תוכל לכבוש את השלטון.2

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “עמית סגל: בחירות 2015 ייזכרו כרגע קביעת המוות של השמאל הישראלי 

  1. מאמר ממצא מקיף ומדייק. מה שהתחיל "רק לא ביבי" כבר בבחירות האחרונות הסתיים כמעט ב "רק לא מרצ". כל הכבוד עמית!!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s